פסק-דין בתיק ב"ל 14807-04-12

2.         בטרם יוכרע הערעור לגופו, להלן תמצית עובדותיו:

א.        המערער יליד 1973, סבל מאירוע לבבי ביום 25/9/08.

ב.         האירוע הלבבי הוכר כתאונת עבודה בפסק דינו של בית דין זה מיום 21/12/10 ("פסק הדין בהליך ההכרה").

ג.         ועדה רפואית מדרג ראשון, מיום 5/8/11, קבעה למערער 100% נכות זמנית מיום 26/9/08 ועד 31/3/09, ונכות יציבה בשיעור 30% בתחולה מיום 1/4/09 (20% נכות, וכן יישום תקנה 15 במחצית, בשיעור 10%).

ד.         המערער הגיש ערר על החלטה זו.

ה.        ועדה רפואית לעררים מיום 27/2/12 - היא הוועדה נשוא הערעור - קיבלה את הערר וקבעה למערער נכות בשיעור 40%. בנוסף, הופעלה תקנה 15 במחצית ונקבעה למערער נכות יציבה בשיעור 60% מיום 1/4/09.

3.         טענת הערעור העיקרית היא שהיה על הוועדה לבדוק את מצבו הרפואי הכולל של המערער, וככל שהיא סבורה שצריך להפחית מצב קודם נוכח ממצאים מוכחים קודמים, היה עליה לנכות את שיעור הנכות שהיה נקבע למערער בטרם התאונה משיעור נכותו הכוללת, וזאת על דרך ביצוע של חשבון עובר ושב.

לפי הטענה, עובר לאירוע הלבבי שהוכר כתאונת עבודה, המערער היה א-סימפטומטי ולא היה מוגבל מבחינה תפקודית. נטען כי התסמינים מהם הוא סובל (הפרעות קצב) פרצו לאחר התאונה, ולכן יש לייחס את כל מצבו הרפואי של המערער לתאונה.

4.         לטענת המשיב, הוועדה והיא לבדה מוסמכת לקבוע את דרגת הנכות ואת שאלת הקשר הסיבתי לפי סעיף 118 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 ("החוק"). נטען כי אין מדובר בשאלת ניכוי מצב קודם, היינו הגבלה שכבר הייתה קיימת ונוספה לה הגבלה אחרת; כי אם בשאלת קשר סיבתי, לאמור השפעתם של גורמים שונים על קרות האירוע, ומשכך אין הוועדה מחויבת לקבוע את שיעור הנכות על דרך של חשבון עובר ושב.

יחד עם זאת, הסכים המשיב כי נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה, בכך שלא ברור מתוך החלטת הוועדה האם הנכות שנקבעה למערער בשיעור 40% משקפת את מלוא נכותו של המערער בגין הירידה בתפקוד הלב, וככל שלא - כיצד נקבע שיעור נכות זה. לפיכך, בנקודה זו הסכים המשיב להשיב את עניינו של המערער לוועדה.

5.         להשלמת התמונה ייאמר, כי בדיון עמד המערער על טענתו כי ככל שסברה הוועדה שיש לייחס חלק מנכותו הכוללת של המערער למצב קודם, היה עליה לנכות מצב קודם  בהתאם להלכת מרגוליס (דב"ע מג/46- 01 יצחק מרגוליס - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 223). לפיכך, התבקש בית הדין להכריע בערעור לגופו.

בהודעה מיום 30/12/12 ביקש המערער לאפשר לו השלמת טיעונים נוספים בכתב, וביום 21/1/13 הגיש המערער השלמת טיעונים לערעור. המערער מתייחס בהשלמת טיעוניו לחוות דעתו של המומחה היועץ לבית הדין ד"ר פרידמן, וטוען כי על הוועדה לקבוע את נכותו הכוללת של המערער ולנמק ניכוי נכות קודמת, ככל שקיימת כזו, לאור הלכת מרגוליס.

המשיב הודיע ביום 28/1/13, כי הוא חוזר על טיעוניו בדיון ואינו מבקש להוסיף עליהם.

6.         לבית הדין הסמכות לבחון האם נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה (ראו סעיף 123 לחוק).

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

7.         לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בפרוטוקולים של הוועדה ובכלל החומר המונח בפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל בחלקו.

8.         ביום 26/12/11 התכנסה הוועדה, הקשיבה לתלונות המערער ועיינה במסמכים הרפואיים שהונחו בפניה. הוועדה, בהרכב מומחה לאורטופדיה, מומחה לנוירוכירורגיה ומומחה לקרדיולוגיה, ערכה למערער בדיקה קלינית, וציינה את ממצאיה בפירוט רב. בין היתר, ציינה הוועדה כי אין עדות לכחנ"צ (כיחלון, חיוורון, נשמת, גודש וורידי צוואר), דופק סדיר, ראש ללא ממצא פתולוגי, צוואר ללא גודש ורידי, צלקות ניתוחיות בשתי פסגות בית החזה מימין ומשמאל, אין הרמה או רטט בלב, קולות לב תקינים ללא אוושות, ריאות ללא ממצא פתולוגי, גפיים ללא בצקות. הוועדה נתנה דעתה למסמכים הרפואיים, לפיהם ביום 25/9/08 התקבל המערער לבית חולים נהרייה לאחר דום לב והחייאה מחוץ לבית החולים; לאחר החייאה בוצע צנתור, הושתל ICD שמאוחר יותר הוצא בשל זיהום והוחלף. כמו כן, עיינה הוועדה בבדיקת אקו ובמכתבו של ד"ר רון סלע מיום 3/8/11.